התחלה של חזון ומסע

​

שנת 2013,  הזמן שבו נסעתי למפגש המחודש עם האני הפנימי, בחזרה לעולם שנדחק הצידה במאורעות החיים והמציאות, עולם הצבעים והציור, הריקוד והמוזיקה. רציתי ללמוד את האני שלי, לחקור קווי זהותי, את הנרטיב שלי, לפרק ולהרכיב מחדש את חלקי הפאזל שמרכיב את זהותי. שלב בו החלטתי  לדבר אך ורק דרך שפות האומנות בתחום הציור (צבע) והמוזיקה (קול) וחיבור בחזרה לריקוד (תנועה), שפות אלו שהיוו חלק אינטגרלי מרגע היווצרותי וילדותי ועד היום. המילים התחלפו להן בשפות הלא מדוברות של עולם הנפש.

 

תקופה זו היוותה עבורי נקודת מפנה רבת חשיבות בחיי, מתוך צורך לפגוש את "המוות" (החלקים האפלים בתוכי) בצורותיו הריאליות והסימבוליות בתוך חיי, מתוך צורך לשחרור "הפחד"  ששיתק את תקוותי, ורצון לפגוש את "האמת" שאני בכל צורותיה ללא כוונה בלענות על שום ציפייה של אף אחד חוץ מ "עצמי" מול  ה "אני" שלי.

 

הפכתי את "אלחאן" שוב לאבק, ונתתי לי "להיעלם" מכל, להיעלם מכל חוץ מאשר לעצמי. אכן הגיע הזמן בשנת 2013, ולאחר הרבה סיפורי חיים מורכבים ולא פשוטים, להשיל את כל הפחדים, הציפיות, המוכר, הגלוי, הנרכש, הנלמד והמתועד. הגיע הרגע בו הגשתי התפטרות מארבע מקומות עבודה, רציתי לעשות אתחול מחדש. סגרתי הכל במטרה לשחרר. הגיע הרגע בו אמרתי ביי תודה ושלום לבית, לאהבה, לרכוש, לעבודה, לישויות הרבות שעיצבו את חיי בכל ניגודי הטוב והחם, הרע והרשע, המחבק והפוגע, השמח והמאוכזב, הגלוי והסמוי, הנאמר והנסתר. נסעתי "למוות" בנחישות של לביאה בלהחזיר אלי את "החיים" ואת "חיי", את האני במכלול חלקיו, את הגאווה והבושה, המלאך והשטן, השולט והנמשל,  השקט והרועש, המכובד והבזוי וכן עוד ועוד מעמקים של קיומי האנושי במבחן חיים וקיום זה. סגרתי הכל עד אפס בארץ וטסתי לגרמניה- ברלין. למה ברלין? לא יודעת פשוט זה מה שהסתדר לי באינטואיציה בזמנו, לא דיברתי שפה ולא הכרתי אף אדם ולא טסתי בשביל אף אחד. טסתי למקום בו אוכל להתעורר לריק וללא מוכר. רציתי התחלה נקייה. והציור והאמנות והריקוד והמוזיקה היו המקומות אליהם שאפתי לחזור, כאשר נסיבות חיי עיכבו אהבה ועשייה זו ולא מתוך בחירה אלא מציאות מורכבת ולא פשוטה. ונשבעתי שלא יעבור עוד יום בלי לצייר לרקוד ולשמוע מוזיקה, לשיר וליצור. 

​

וכן במהות בנוסף, רציתי להרגיש את החופש של להיות, פשוט להיות, ללא דת, גזע, מין, לאום ועוד. בברלין יכולתי להיטמע גם בלי כל המרכיבים האלו. פשוט ציירתי, רקדתי וחיפשתי את המוזיקה הטובה בכל רגע ומקום. חיפשתי צלילים שיאירו את נפשי ועולמי. הצבעים והמכחול והריקוד היו המדריכים לחיבורים טובים עם העולם מסביב. 

​

השאלה "מה אני רוצה?" ליוותה אותי בתהליך הפירוק והרכבה מחדש של זהותי. הולכת והולכת למרחקים ברחובותיה של העיר "ברלין"  שבחרתי בה כיעד להיעלמותי, שוב, ברצון לפגוש את ,ה"מוות" המסמל את חלקי זהותי ונפשי הסמויים. ברחבי העיר ומרכיביה יצאתי למסע אל הלא נודע, קיבלתי אישור שהייה לוויזה אמן- תהליך בירוקרטי מתיש בהגשת כל התעודות והמסמכים הרשמיים מתורגמים וחתומים בנוסף לתיק עבודות ופורטפוליו אמן, וכמובן, תוכנית פעולה וראיה ויצירה עתידית, הרי אף מדינה לא תרצה עוד אדם מובטל, הם רוצים להבין שבאת להיות חלק לקבל ולתת בחזרה. לכן התהליך המורכב היה שווה את הוויזה המכובדת הזו בגרמניה. הלכתי ברחובות בכל שעות היום והלילה ללא פחד מפגיעה, חטיפה, נפילה או שאני עוברת על חוק, אני נמצאת בזכות ולא בחסד, לומדת את דרכי כל פעם מחדש לבית, מנסה עוד פינה ודרך שלא הלכתי קודם, נשמתי, שרתי, רקמתי את החלום, וראיתי בית יפה, מלא ילדים של העולם, הגדלים באהבה וטוב, לומדים את שפת החיים האבסטרקטית, באמון ואמונה כי להם גם ללא אבא או אימא יש להם בית, שורשים, סיפור, קיום, חשיבות, וצורך בחיים. ראיתי הרבה חיוכים, צבעים, ריקוד, מוזיקה ויצירה. מלא צבעים שלומדים לחיות ביחד על אותו מצע חיים. בוקר קריר אחד  באמצע הליכה מהבית שלי לשוק הטורקי באזור קרויצברג, הולכת לאורך הנהר, בכל פינה שהסתכלתי אמרתי אני אצייר כאן ןכאן וכאן, רציתי שכל העולם יצייר וירקוד וישמח יחד איתי. כי עבורי זה הריפוי. ועברה מחשבה של בית ושל אהבה ולמידה והתפתחות. ולרגע אמרתי אני אקים אקדמיה לאמנות ובית למלא ילדים של העולם, וצחקתי. אבל האמת הפנימית לא איחרה להגיע ואכן חזרתי הביתה ואמרתי זהו, יש פרויקט חיים.  קראתי לו בשם ונתתי לו יעד -"האקדמיה לאומנות ובית לחיים."

 

המסע אפשר לי התנסות וחזרה לשורשים שלי בשפות הלא מדוברות, שפות הביטוי של הנפש. נסעתי לגלות ולחוות את הלא מוכר. במהלך ימות השבוע עסקתי ביצירה והתחלתי לצאת לשווקים של אמנים בכל פינה אפשרית ושילמתי בהרבה פעמים בכדי לקבל חלל מכירה. עסקתי בציורי גוף באיוונטים שונים ומסיבות של הפקות שאהבתי ולפעמים ציינתי מחירים ובאחרים פשוט שלם כפי יכולתך ולפעמים זה אף השתלם יותר אך את זה עשיתי כשקודם כל סיפקתי את הצרכים הבסיסיים שלי בחום ואוכל, מקלחת חמה ומיטה טובה ונעימה, ואז יכולתי גם לתת לאחרים בלי לדרוש תמיכה לעצמי, אלא תמכתי  בעצמי שאוכל לתמוך באחרים, ובהחלט נתמכתי במקומות אחרים מבני אדם בדמויות מלאכים שהחיים הביאו לתוך המסע שלי ובעזרתם יכולתי להמשיך ולא לעצור. עשיתי כמה תערוכות בכמה צורות גלריות ואירועים, משקיעה בתוך עצמי וחיי, ללמוד עוד ועוד, להיפתח, לדבר עם אנשים מכל זהות וזהות אפשרית, חייתי את החלום לשלום, אך גם רציתי להבין את דרכי לשם בכדי לחיות כך בכל מקום רגלי תדרוך כל עוד יש בי חיים. 

​

המסע היה בחלקים אחדים טוב ובאחרים פחות טוב. היו רגעי שיא ורגעי שפל. חוויתי אנושיות וגם רוע אנושי. חוויתי את כל קשת הרגשות. ההבדל הפעם היה זה שהייתי מוכנה לחבק את כל הקשת הזו. בכל צבעיה ורבדיה וללמוד ולהבין, שיעורים נלמדים להמשך דרך יותר נקיה, פעילה בועטת וחיה מתוך בחירה. 

​

ולאט לאט הציור והיצירה התחילו לקבל בחזרה את מקומם בחיי ולצמוח בצורה מחודשת ונקייה. לא עבר יום שלא ציירתי, חיפשתי צלילים לצייר אותם, לא סתם צלילים, אלא כאלו שידעו להרים את נפשי ונשמתי ולרקוד. כרקדנית בלט ומחול מילדות ועד גיל 30 מופיעה על עשרות במות בארץ ובעולם עם הלהקה שלי ובתיאטראות במחזות זמר, המשכתי ללכת למסיבות במועדונים, בטבע, בבסיס ובחזון שלי לא עניין אותי אף אחד, לא רציתי להכיר אנשים או להתערבב, ואם קרה זה היה בטעם הטוב ובנימוס כשכל אחד מכבד את הרחב הפרטי של האחר, לא עניין אותי לא אלכוהול ולא כלום, רק לרקוד ולרקוד למוזיקה שמתנגנת לשעות וימים, רוקדת ורוקדת ועפה מתוך המחשבות הנקיות שלי. הבנתי שזו השמחה שלי, זה אני, זה מה שאני יודעת לעשות, זו ההוויה שלי במסעי בעולם זה. זה האור שאני מביאה איתי לעולם. ותמיד היה לי צבעים בתיק, גם אם עט. אבל בכל מקום, מסיבה ומועדון הייתי יושבת ומציירת בזמן מנוחה.  זה היה מפתיע בשלב מסוים לאנשים לראות שתוך שניה יש בד ומצע גדול, והמאבטחים תמיד הופתעו לראות תיק על הגב מלא בציוד יצירה כשבעצם הם מצפים שאני מגיעה לרקוד ולבלות בדרך היותר נפוצה כמו רבים.

​

​

לצייר את צלילי המוזיקה (התפתחות זהותי כציירת- ומה שנקרא כיום ANALOGUE V.J)

​

מסיבה אחת שנכחתי, ניגן די.גי אמן בשם שטפאן וויליאמסון, במשך 6 שעות ברצף. הייתי עייפה מלרקוד, היו לי עטים צבעוניים ודפים שתמיד לקחתי לכל מקום גם בבילויים. אמנם נכחתי בכמה לפני וציירתי לי, אך הפעם זה היה שונה, נשאבתי לתוך המוזיקה שהתנגנה והזמן עבר ועבר. לא הפסקתי למרות שהיה חשוך מסביב, מהופנטת כולי בתוך הדף עד לרגע בו הרמתי עיניים כי משהו השתנה, אכן...האמן התחלף, הרגשתי שיש משהו בזרימה שהפסיק לו וזה לא אותה הרמוניה מוזיקלית, עומק וקווים. ניגשתי לאדם עצמו והראיתי לו את הציור: "זו המוזיקה שלך".

 

גם אני לא הבנתי אז, אך כמו שמכירים מישהו טוב, כך הרגשתי שקרה. דיברנו בלי מילים, דיברנו דרך צבע וקול (צלילים ומוזיקה).

הזמן עבר, עקבתי אחרי ההופעות שניגן והלכתי במיוחד כי רציתי שוב לצייר, זה עשה לי טוב, מין התפכחות רגשית שעוררה אצלי ערוצים רדומים בתוך נפשי. ואכן אחרי זמן, הוזמנתי לסטודיו שלו עם עוד אנשים וחברים, והוא ניגן, על העמדה שלו ואני ישבתי לשולחן ליד עם דף ועיפרון. לאחר שלוש שעות, הפסיק ואני חזרתי למעגל החברים. אז הוא ניגש אלי הושיט יד, ואמר: "טוב, מרגע זה אנחנו צוות באופן רשמי, את תתחילי להתלוות אלי בהופעות ותציירי, לאן זה מוביל, אין לי מושג, אך מהיום זה מתחיל". ונתן לי תאריכים ביומן.

ואז הבנתי בשלב מאוחר יותר שהוא לא סתם ניגן, אלא עשה כל מיני טוויסטים בכדי לבדוק ולבחון אותי, האם אני באמת מקשיבה? או שזה סתם עוד ציור ואווירה טובה? וממה שהוא ראה וסיפר זה שהופתע שאדע לטייל על הדף יחד איתו בהרמוניה וקצב מאוזן, ולהניע את העט לפי צלילי המוזיקה ברבדים הרבים שמתנגנים להם בדקת זמן, ולשנות תנועה בדיוק מוחלט ברגעים שהוא התכוון לעשות כך.  

ואני כמו ילדה שפותחים לה שערי גן עדן, למרות שגם אני לא ידעתי לאן, מה ולמה, אך זרמתי מאינטואיציה כי ידעתי כמה טוב זה עושה לי, כי אחרי כל מפגש כזה, ראיתי, עולם, תקווה וחלום שמתגשם.

לאט לאט הדף הקטן התחלף לו במצעי ציור יותר גדולים,  כי לסחוב קנבסים גדולים וצבעים למועדונים ואירועים זה היה כמעט בלתי אפשרי עבורי בלי רכב בברלין הקפואה ועוד הייתי חדשה בעיר, וכך הקנבס התחלף לו בבד, בדים לבנים, כיום כעבור 10 שנים ציירתי מעל ל 500 סוגי בד שונים במרקמים שונים. בפעם הראשונה בפוקס כזה נלחצתי ולא ידעתי מה לעשות, וראיתי שיש לי סדין לבן בבית, אמרתי לעצמי טוב זה גם יכול לעבוד איכשהו אך לא אגיע בידיים ריקות, חתכתי לריבוע גדול, קיפלתי בתוך התיק, לקחתי צבעי אקריליק ועטים, מכחולים, חבל, נעצים ואטבים בכדי לתלות. כשהכל בתוך התיק על הגב, יצאתי לצייר את הקולות של המוזיקה, כל פעם מוצאת את הפינה שלי ליד שטפן ופשוט מתחילים, לא מדברים אלא דרך הצבע והקול.

​

אחרי תקופה בה ציירתי בהרבה מועדונים, החלטנו שנתחיל להיפגש בתוך הסטודיו פעם בחודש או חודשיים בכדי גם להקליט את הסט המתנגן, וגם בכדי להבין ולהרחיב את היצירה בשיתוף פעולה זה. עד כה 14 מפגשים הכוללים 3 תערוכות ומופע וגם בשיתוף פעולה של קהל.

--------------------------------------------------------

עד כה 11 מסעות הוקלטו בתוך חלל הסטודיו של שטפאן בעיר ברלין - גרמניה. בנוסף למפגשים במספר רב של הופעות ביחד ומלא מפגשים שנעשו באיוונטים ואירועים שונים בהם שטפאן הוזמן לנגן, והוא תמיד העדיף עבודות בין 9 עד 12 שעות ניגון ומיקסינג ברחבת הלאונג', הדאונ-טמפו, הדיפ והצ'יל בסגנון הטכנו והדיגיטלי שהתמקד בקצב  100ב.פ.מ.

​

 

ההמשך מהצד שלי:

​

אצלי זה נהיה כמו וירוס שמשתלט עליי, ולא יכלתי לפעמים לחכות לגיג הבא אז התחלתי גם לבד בתוך הסטודיו בברלין להביא בדים, לשים מוזיקה ולצייר, לאט לאט וויתרתי על הקיר ותליתי את הבדים כמו כביסה לבנה באמצע. וחיפשתי עוד אמנים, אך משהו במוזיקה של שטפאן היה אחר, היה שם לב, עומק ונעימות ואהבה נקייה לשפה זו. 

אחרי שנה שבה ציירתי בהרבה מועדונים, החלטנו שנתחיל להיפגש בתוך הסטודיו פעם בחודש או חודשיים בכדי גם להקליט את הסט המתנגן, וגם בכדי להבין ולהרחיב את היצירה בשיתוף פעולה זה. עד כה 14 מפגשים הכוללים 3 תערוכות ומופע וגם בשיתוף פעולה של קהל.

 

 

פרויקט בשיתוף הקהל: התפתחות הסדנה:

 

מה שהתחיל כדרך ציור אמנותית אישי נטו הפך כתרפיה והרפיה בממדם עצומים עבור אנשים אותם פגשתי במסעות והופעות לצד מוזיקאים ודיג'יים ברחבות השונות, מועדונים בפנים ובטבע בחוץ בים ובהרים.

ההארה הגיעה מקהל הבליינים שדרשו להשתתף בציור, תחילה סירבתי כי זה היה מרחב אישי ואני לא בכובע המטפלת כרגע, אלא אמנית שממשיכה את השיח המוזיקלי ומתרגמת אותו לוויזואלי דרך הצבעים והתנועה על הבדים. . עם הזמן הבנתי שהציור שאני עושה והתנועה על מרחב הבד הענק שהייתי מביאה, היה בו מין שיח מזמין נוסף לעוד אנשים ונפשות. הבנתי שזה מציף אצלם דברים והם צריכים גם את המגע עם החומר, להרגיש את הזרימה החלקה ונקייה ועדינה שהצגתי, את הצלילים וכל מה שמסביב לאותו כאן ועכשיו. היו כאלו שלקחו את המכחול בכוח בהתחלה כשעוד לא אפשרתי מגע לאחרים על הבד.

​

בבית שגרתי באמצע החדר תליתי כל הזמן בדים רפויים על חבלים, וציירתי כשאני רוקדת ביניהם ולתוכם, בכל תקופת זמן הרגשתי שהאיזון הגופני שלי התחיל להתחזק, תנועות היד התחילו אף להתייצב מול התזוזה של הבד, ושרירי הגוף התחזקו כי לא יכולתי לעצור את משיכות המכחול, והגוף התחיל לרקוד ולהתאמן, הכל בעמידה ותנועות שמאפשרות קווים ישרים, עגולים וזורמים, אין יציבות של בד אלא יציבות שלי עצמי שהלכה והתחזקה, הן הפנימית, והחיצונית בנפש, במיינד ובנשמה.  מבינה שהתהליך המשלב בד בתנועה בתוך המרחב והשילוב של הגוף הנע שלי מסביבו ויותר מאוחר השותפות של הגופים של משתתפים אחרים הפכו למיצג פיסולי בחלל פתוח

קיבלתי החלטה שאני כן מאפשרת מגע והתנסות עם הצבעים והבדים והמוזיקה. ומכאן נקודות האור לא הפסיקו להגיע. נשאבתי לתוך דרך זו שהמשיכה לחזק אותי וכך גם את האחרים שנפשם דרשה את הריפוי.

אוכלוסייה לא שגרתית וקסומה, אם במועדונים או במסיבות בטבע או כל מיני מקומות. התגובות ומילות התודה לא איחרו להגיע, "מרפא לנפש ולנשמה" , "בזכותך אני עכשיו מקשיב ושומע יותר טוב את המוזיקה, זה משהו אחר" "תודה למתנת חיים זו" "פעם ראשונה שאני ו 4 ילדי מציירים על אותו מצע במשך שעות, זו מתנה ענקית שקיבלתי ליומולדת שלי", ועוד מלא באותו הלך רוח. וכל פעם הייתי מנסה להבין אבל ההתנסות בשטח תמיד הביאה את התשובות מהאנשים.

הציור על הבד הרפוי מצריך איזון פנימי רב- העמידה מול הקיר הענקי המאפשר התבטאות חופשית במקום וזמן לא שגרתיים, יש אלכוהול וכל מיני בסביבה  ועדיין זה לא מנע מאנשים לגעת, להפך, מצאתי את עצמי מתחייבת לתהליך ולמסע זה.

הקסם בריפוי טמון בשילוב שלושת הקודקודים יחדיו מוזיקה, ריקוד וציור. הרי זה מסיבה אז השניים הראשונים מתממשים וכאן נכנס הצבע לתוך הרחבה ולא בפינה נידחת בצד. מה שעשה את כל ההבדל.

במרחבים אלו יש הרבה חומרים משני תודעה שקיימים ומוכרים כיום לטוב ולרע, ויש גם חומרים כימיים אחרים שהפעולה שלהם על המוח והנפש שונה. בכל מצב ובכל זמן המגע עם הצבע הביא לרגיעה, למיקוד, עידון אגרסיות, למפגש אינטימי עם עצמי בתוך ההמון מסביב. זה לא חדר שקט וקליניקה עם דלת סגורה, זה כביכול להביא את הקליניקה לתוך הרחבה. בכל פעם אני יוצרת תהליך פיסולי של מיצבים שונים מותאמים לנתוני השטח ולאירוע, זה כולל את תהליך ההצבה של הבדים, וההנגשה המשתנה של חומרי היצירה

 לאפשר חוויה ומגע כזה עבורי זה באמת לתת מתנת חיים אישית זו, ולהעניקה לאחרים שמבקשים אותה באופן ספונטני בלי שאני פונה לאף אדם. וכך אני מוצאת את עצמי במסעות בתוך מרחבים של מסיבות טבע ואחרות, מפגישה את עצמי ואת הכלי הייחודי הזה עם אוכלוסיות קצה של צעירים אובדי דרך, מבוגרים ומשפחות. מלקטת סביבי את הספקנים ביותר בחוויה של גילוי הפוטנציאל המדהים המאפשר חוויה בהנאה רבה גם ללא הסתמכות על שום חומר חיצוני אלא הפנימי הקיים. וזו בשורה של תקווה.

​

חזרה מברלין לארץ: המשך פיתוח בשלושה ערוצים:  מופע ציור לייב, תערוכה, סדנה

​

לבסוף, רציתי לחזור לשמש, לתכלת ולים. חזרתי לבית עם הרבה תובנות, הרבה אהבה, ופתיחות לנתינה וקבלה מחודשת בתוך מציאות חיי ועולמי. עדיין אותה "אלחאן" אך מה שמניע אותי הפעם זה האהבה החלום והתקווה, האני המוכר ומודע עבורי שנתגלה ועוצב מחדש בתוך עצמי, הקבלה של ה"מוות" וה "חיים" שקיימים בכל רגע חיים. 

​

רציתי להביא את הטוב לבית הזה, לאנשים, לסיפור המורכב הקיים. והבנתי שדרך שפות הנפש של הצבע הקול והתנועה אני מגשימה חלום של אהבה, של הידברות, של היכרות

​

​

ההמשך יבוא...